סליחה אמא! מכרתי זיכרונות וקניתי את העתיד.

אותו בוקר אביבי. חופי אגם Begnas. פלובה חדשה גדלה על העצים מסביב לאגם. לא ירוק לגמרי, ולא צהוב לגמרי; הם עדיין לא הראו את הצבעים האמיתיים שלהם. אבל אפילו הצבע הלא גמור הזה מילא את צורת האגם ביופי ייחודי. האגם עצמו נראה כמו בד לא גמור של צייר עם הצללים של הצבעים האלה על המים. רוח הבוקר הקרירה הקניטה בעדינות את גלי האגם. כביכול, גם הם התנדנדו לאיזה שיר בלתי נראה, בדיוק כמוני. שיתפתי את המחשבות שלי עם הקצב - בלי מילים, בלי צליל, רק בהרגשה בודדה. הקול הזה שבר לפתע את הדיאלוג השקט ביני לבין טל. נרתעתי קצת והסתכלתי אחורה. אישה צעירה הגיעה עם מגש קפה בידה. תנועותיו היו נורמליות, אך נראה היה שבעיניו מסתתרת עייפות עמוקה. היא הניחה אותו על שולחן הקפה. לפני שהספקתי לומר 'בוקר טוב', היא חייכה שוב ואמרה, 'יום האם שמח, גברתי!' הופתעתי כששמעתי את המילה הזו. זה הרגיש כמו חיבור בלתי נראה בין היופי השקט של האגם לבין הייסורים השקטים של ההמתנה. היא הנידה בראשה ואמרה, "לא, רגע (השם שונה)." האחים אומרים שהם טווים באהבה״. השאלה הזאת פילחה פצע חבוי בתוכה. החיוך על פניו נעלם לפתע. דמעות החלו לעלות בעיניו. אחרי רגע של שתיקה, היא אמרה לאט, "של אמא". המילה הזו הייתה כל כך קטנה, אבל הכאב שלה היה כל כך עמוק ועצום. היא תפסה את המגש בלי לומר מילה והסתובבה בשקט. פשוט ישבתי שם והסתכלתי. האגם היה רגוע. אבל עכשיו נראה שסיפור שלא סופר מעורב באווירה השקטה ההיא